דכאון אצל קשישים

דכאון אצל קשישים

שתפו את העמוד עם חברים >>

מאת נעה נצר, אחות ראשית ב”מטב”

בעיות דיכאון משמעותיות הן מהפרעות מצב הרוח השכיחות ביותר בגיל המעבר.

ההערכות הן כי כ- 15% מהקשישים החיים בקהילה סובלים מתסמינים שונים וביטויים שונים של דיכאון.
בקרב מבוגרים המתגוררים בבתי אבות השכיחות היא של 25%.
קשישים הסובלים מדיכאון משמעותי מהווים כ- 3% מהאוכלוסייה.

גורמי סיכון לדיכאון:

  • גנטיקה והיסטוריה משפחתית
  • מין – נשים מאובחנות כסובלות יותר מדיכאון.
  • צורת מגורים – מגורים לבד ותחושת הבדידות הנלווית אליהם, היעדר רשת חברתית תומכת וקרובה.
  • מחלות פיזיות – קיים קשר בין דיכאון לחולי. דיכאון עלול לגרום לכשל של המערכת החיסונית ולהעלות את הסבירות לחלות במחלות מסוגים שונים.
  • תרופות – דיכאון יכול להיות תופעת לוואי לתרופה הניתנת לשם טיפול בבעיה בריאותית אחרת.

הדיכאון בגיל הזיקנה קשור יותר לאובדן, לצמצום בקשרים חברתיים ולצמצום בפעילויות מסוגים שונים. אולם, מלבד גורמים חברתיים לדיכאון, קיימים גם שינויים אורגניים המשפיעים על מצב הרוח, כמו למשל הולכה עצבית איטית יותר ורמת סרוטונין נמוכה.

איכות חייו של קשיש דכאוני שאינו זוכה לטיפול יורדת והוא חש בכאבים פיזיים ובקושי נפשי.

תסמינים מרכזיים של הדיכאון הם:

  • אפקט דכאוני המלווה בעצב גדול
  • איבוד עניין בפעילויות שפעם הסבו הנאה
  • חוסר אנרגיה
  • תחושת חוסר ערך או חוסר תקווה
  • קושי בריכוז וקושי בקבלת החלטות
  • איבוד תיאבון
  • בעיות שינה
  • מחשבות על מוות

קיימת נטייה לייחס תסמינים אלה, לעיתים קרובות, לתהליך ההזדקנות הפיזית של הגוף, במקום לייחס אותם לנטייה לדיכאון.

קשישים אינם נוטים לפנות ביוזמתם לקבלת טיפול בדיכאון.

לפניה לטיפול נפשי קיימת סטיגמה בעייתית ולה תפקיד חשוב אצל קשישים.

רבים מהם גדלו והתחנכו בתקופה בה בעיה נפשית נחשבה כמילה נרדפת ל” משוגע” או יוחסה לאדם שאינו מסוגל לפתור את בעיותיו בעצמו או חסר רצון להתמודד.

המשפחה עשויה לעזור או לעכב את תהליך זיהוי הופעת הדיכאון.

פניה לרופא על מנת שימצא את הדרך הטובה ביותר לעזרה לקשיש – יכולה, לעתים, להציל את חייו של הקשיש. חוסר ההבחנה בסימנים הראשונים, ההתעלמות וההכחשה – עלולים לעכב את הטיפול ולהזיק.

ניתן לטפל בדיכאון. טיפול ישפר, על פי רוב, את איכות חייו של הקשיש.