סַבָּאלֶה ?

דכאון אצל קשישים

שתפו את העמוד עם חברים >>

מאת נעה נצר, אחות ראשית ב”מטב”

בעיות דיכאון משמעותיות הן מהפרעות מצב הרוח השכיחות ביותר בגיל המעבר.

ההערכות הן כי כ- 15% מהקשישים החיים בקהילה סובלים מתסמינים שונים וביטויים שונים של דיכאון.
בקרב מבוגרים המתגוררים בבתי אבות השכיחות היא של 25%.
קשישים הסובלים מדיכאון משמעותי מהווים כ- 3% מהאוכלוסייה.

גורמי סיכון לדיכאון:

הדיכאון בגיל הזיקנה קשור יותר לאובדן, לצמצום בקשרים חברתיים ולצמצום בפעילויות מסוגים שונים. אולם, מלבד גורמים חברתיים לדיכאון, קיימים גם שינויים אורגניים המשפיעים על מצב הרוח, כמו למשל הולכה עצבית איטית יותר ורמת סרוטונין נמוכה.

איכות חייו של קשיש דכאוני שאינו זוכה לטיפול יורדת והוא חש בכאבים פיזיים ובקושי נפשי.

תסמינים מרכזיים של הדיכאון הם:

קיימת נטייה לייחס תסמינים אלה, לעיתים קרובות, לתהליך ההזדקנות הפיזית של הגוף, במקום לייחס אותם לנטייה לדיכאון.

קשישים אינם נוטים לפנות ביוזמתם לקבלת טיפול בדיכאון.

לפניה לטיפול נפשי קיימת סטיגמה בעייתית ולה תפקיד חשוב אצל קשישים.

רבים מהם גדלו והתחנכו בתקופה בה בעיה נפשית נחשבה כמילה נרדפת ל” משוגע” או יוחסה לאדם שאינו מסוגל לפתור את בעיותיו בעצמו או חסר רצון להתמודד.

המשפחה עשויה לעזור או לעכב את תהליך זיהוי הופעת הדיכאון.

פניה לרופא על מנת שימצא את הדרך הטובה ביותר לעזרה לקשיש – יכולה, לעתים, להציל את חייו של הקשיש. חוסר ההבחנה בסימנים הראשונים, ההתעלמות וההכחשה – עלולים לעכב את הטיפול ולהזיק.

ניתן לטפל בדיכאון. טיפול ישפר, על פי רוב, את איכות חייו של הקשיש.

Exit mobile version