מאת רות לקט – מגזין הזמן השלישי

(אחרי שהילדים והנכדים חזרו לבתיהם)
הכותבת היא אשת חינוך, בעלת תואר שני, יועצת חינוכית, מנחת קבוצות הורים וצוותים מגוונים

הפעם אשתף אתכם באירוע מרגש שבו נטלתי חלק בשבוע שעבר. חברתי האהובה עדה הפכה לסבתא. האירוע התקיים בבית אלנבי שבפתח קיבוץ נצר סירני, באווירה כפרית אסתטית ושלווה. האורחים שבאו להשתתף בשמחה הופתעו מ”התוכנית האומנותית” שהכינה הסבתא הטרייה. זו היתה תוצאה של בקשתה אליי לשאת דברים על נושא הסבים והסבתות.

ביודעי שמסיבת הולדת נכד ראשון איננה מקום אידאלי’ בלשון המעטה, לשאת הרצאה מלומדה, ניסיתי לחשוב מהם המסרים החשובים שאדחוס ב-5-7 דקות. ואלה עיקרי הדברים:

מזל טוב! נולדה לכם בת – נכדה. מילה שמדליקה אור בעיניים וחיוך על השפתיים. העולם כאילו מחייך בצבעים בוהקים. הכל מתגמד ומתרכז בחוויה המיוחדת האחת והיחידה. עוד אור קסום הגיע לעולם. הבת ילדה והפכה לאמא. האימא הפכה לסבתא. כל כך טבעי וכל כך פלאי. פלא העולם. העיניים מתבוננות ביצור האלוהי, האגדי, המושלם שהוא כולו שלנו, שלי, שלכם.

בחרתי לדבר על שלושה דברים:
על המילה סבתא:
ס – סבלנות, סובלנות, סלחנות, סגידה, ספקנות, סדרי עולם.
ב – ברוכה הבאה, בוקר אחד, בריאה, ברכה, בבושקה, בייבי סיטר, בואי, בלגן.
ת – תואר, תפקיד, תווית, תועלת, תני לי, תני לנו, תרגול, תתה, תשתקי, תתאפקי, תלמדי, תיהני, תתגאי.
א – אהבה, אושר, אמון, אמא.

ועכשיו סיפור מן החיים. בסוף השבוע אירחנו את ילדינו ואת נכדינו האהובים. שמחה בלב, קניות, הכנות, בישולים, נקיונות, סידורים וקישוטים. כל ה”מפגעים” עולים קומה להצילם מבעוד מועד מהזאטוטים, והאביזרים הנחוצים לתינוקות יורדים אחר כבוד לחדר האורחים.

כולנו מבלים יחד בשמחה ובהנאה. בערב נפרדים וכל אחד מילדנו חוזר לביתו.

אנחנו מתיישבים בכורסא בסלון, מלאים תחושה של סיפוק והתרגשות, אלא שהגב כואב, הברכיים חורקות מעט, הרגליים נפוחות והעייפות נוחתת עלינו בלי רחם. “כמה נפלא שהם היו פה”, אנחנו לוחשים בשארית כוחותינו זה לזה. ´כמה טוב שיש שקט ודממה´ עוברת המחשבה בראשי, אפשר לנוח…

מותר להרגיש כך? האם זה בסדר? אני מסתכלת על סבא ומבט עיניו אומר שגם הוא מרגיש כמוני. אני מביטה סביבי – ארגזי הצעצועים הפזורים (שהם לא הספיקו לאסוף) סוסים, בובות, קוביות, פלסטלינה דבוקה על הרצפה, פירורי עוגה על השטיחים ומקומות נוספים (והרי אמרתי שאצלנו ישתדלו לאכול על השולחן). טביעת האצבעות של המתוקים הקטנים על זכוכית השולחן ועוד כמה סימנים על הטלוויזיה.

אח”כ נסדר, החלטנו. קודם נראה קצת טלוויזיה, נשאף אוויר, נבהה במסך ואח”כ ננוח. אך איפה השלט? בוודאי טמון אי שם בין הכריות על הכורסא שאולי אחד הנכדים, במסגרת מחקריו, דחף לאחת המגירות במטבח. אין. חיפשנו בכל הבית ולא מצאנו אותו בשום מקום הגיוני. האבידה נמצאה לאחר חיפושים רבים מתחת למקרר. באותה הזדמנות הבחנתי למזלי בצרור המפתחות של הבית המונח בעציץ הפרחים.

צלצול הטלפון הנייד הקפיץ אותנו. איפה הוא? לאחר חיפושים מתסכלים נמצאה האבידה מתחת לספה, מונחת אחר כבוד ליד הליפסטיק האהוב עליי. ריח מתוק של בושם הוביל אותי לגלות את שברי הבקבוק בסל הניירות, הו, כמה טוב שהם כבר הלכו, שיש שקט והפוגה מהרעש וההמולה. אבל חמש דקות לאחר המחשבה ה”נלוזה” אני אוספת את כוחותיי האבודים ומצלצלת לכל אחד מילדיי להזכיר להם שלא ישכחו לבוא גם בשבוע הבא…

יש בתקופה החדשה גם “דבש” וגם “עוקץ”. וכדי שהימים יעברו טוב יותר אני רוצה להעניק לך ארגז עם קצת כלים שתוכלי להיעזר בהם בכל מיני מצבים:

• זכרי תמיד שהנכדים הם הילדים של הוריהם ובתחום הטריטוריה שלהם. הם האחראיים והקובעים.
• הגדירי לעצמך איזו סבתא את רוצה להיות.
• היי חכמה ולא תמיד צודקת.
• זכרי שאין לכעוס על הבלגן, האי סדר והלכלוך שנשארים אחרי לכתם. זה טבעם של ילדים. תני להם להרגיש חופשיים בטריטוריה שלך (לא בלי גבולות כמובן), גם אם זה מהווה במידה מסוימת קושי ומטרד…
• הרשי לעצמך לשמוח מאוד בבואם ולהרגיש הקלה גם בצאתם